תרבות יפן

הקצפת שבדובדבן

אין עונה מרהיבה יותר לביקור ביפן כמו זו שהסתיימה לא מזמן – עונת הסאקורה. מטוקיו להירושימה, בין קיוטו להר יושינו, ארץ השמש העולה היא גן עדן של מסורת, טבע, חדשנות טכנולוגית מעוררת קנאה ובעיקר – הרבה מאוד ורוד. תתחילו לתכנן כבר את שנה הבאה

השמיים כחולים, מזג האוויר חמים ובטוקיו יורד שלג. זה לא שלג קר, רטוב ולבן, אלא ממטרים ורודים שלא נופלים מהשמיים אלא מצמרות העצים. אלפי פתיתים צונחים, מתעופפים ברוח האביבית וממשיכים בדרכם לכסות כבישים, מדרכות, מעילים, מכוניות, ראשים וידיים מושטות. זו עונת הסאקורה ביפן: חלום באורך מספר שבועות שמלווה את פריחת הדובדבן בכל המדינה.

במשך מאות שנים, היפנים אימצו את תופעת הטבע האייקונית הזאת בלהט כה רב, עד שהפרח הלאומי הלא רשמי של יפן הפך לאחד מסמלי המדינה עבור התיירים, לא פחות מקימונו או סושי. אבל האהבה של היפנים לפריחת הדובדבן אינה נובעת רק מהיופי המרהיב. תופעת הסאקורה נושאת כאן סמליות עמוקה. המראה המופלא הזה חולף בחטף (הפריחה נמשכת שבועות בודדים); כך, הסאקורה מסמלת את ארעיות החיים ומזכירה כמה חשוב לנצור כל רגע יקר לפני שהוא חולף.

עונת הסאקורה היא תקופה מרתקת במיוחד להיות ביפן. היא מספקת ניגוד כל כך גדול לתפיסה האופיינית של מדינה זו כאומת היי-טק היפר-מודרנית. בעונה זו, היפנים מאטים את הקצב, חוגגים את בוא האביב ומתמסרים להַנַאמִי – התבוננות בפריחה. פארקים ושדרות עצים בכל רחבי הארץ הופכים לגלריית אמנות ענקית של ציורי נוף. טיול קצר בפארק יויוגי שברובע שיבויה מספק הצצה לגרסה המודרנית של הנאמי – אלפי צעירים עורכים פיקניקים על מחצלות כחולות תחת פריחה שנראית כמו צמר גפן מתוק. משפחות ותיירים, נגנים חובבים וקוסמים, פאנקיסטים צעירים ונערים בלבוש רשמי, כולם מבלים בשמש עם בירות ושפע של מאכלי רחוב.

קרוב לשם, ברובע הרג’וקו הצפוף, לאורך שדרות אומוטסאנדו העמוסות בחנויות מעצבים, אנשים עוסקים בהנאמי מסוג אחר. בדומה לחג הפסחא או לחג המולד במערב, עונת הסאקורה מטביעה את חותמה בכלכלה המקומית, בכל דבר החל ממשקאות קלים ועד לבשמי יוקרה שרוכבים על טרנד פריחת הדובדבן.

זה שהשמש כבר שקעה לא אומר שההנאמי נגמר: סאקורה בשעת לילה היא אמנות בפני עצמה, והמון דחוס אך ממושמע נוהר לאורך גדות התעלות וגשרי ההליכה שעל נהר מגורו ברובע שינגאווה. בשני הצדדים, הפריחה מוארת היטב מלמטה באמצעות פנסים בצבע ורוד עז, שמראים שתמיד אפשר למצוא גוונים חדשים של ורוד.

האטרקציה העיקרית במחוז נארה הוא רכס יושינו הנישא. בעונת הסאקורה מדובר במחזה שומט לסתות. כדי לזכות בהצצה לנוף הנדיר הזה צריך להידחס ברחובות הצרים והתלולים של יושינו שנכבשו על ידי קבוצות תיירים של הולכי רגל נורדיים קשישים אך בכושר על-אנושי.

ובכל זאת, לא לוקח הרבה זמן לפני שנזכרים שבכל זאת מדובר במדינה שרובה עשויה מערים עמוסות תושבים. בקיוטו גרים רק מיליון וחצי תושבים – כמעט כפר במונחים יפניים (מדובר ב-4% מאוכלוסיית טוקיו רבתי) – ורוב הבניינים בה נמוכים, כך שמיד מתקבלת תחושה ביתית.

העיר ההיסטורית הייתה מקום מושבו של קיסר יפן במשך למעלה מאלף שנים, עד 1868. מבקרים מקומיים בחופשה ממלאים את חלקם בשמחה ועוטים קימונואים שכורים, בעיקר לאורך הטיילות המלאות סאקורה של נהר קאמו הרדוד, וברובע גיון, שבו בתי עץ מסורתיים מאכלסים שילוב תוסס של מסעדות גיישה, דוכני גריל, משחקי וידאו וחנויות מזכרות.

בקצה העיר ניתן למצוא פיסת היסטוריה מעט יותר שלווה: ריואן-ג’י, מקדש זן בודהיסטי בן 568 שנים הניצב בלב גנים שופעים. גן הסלעים המפורסם שבו, סיפק השראה למעצבים של מאזדה כשתכננו את רכב הקונספט Vision Coupé. ובאמת, מדובר ביצירת מופת של “עיצוב נוף יבש” מינימליסטי, עם 15 סלעים בגדלים שונים הניצבים על מצע של חלוקי נחל המסודרים בדפוסים מעגליים מדויקים.

לא משנה מאיפה מסתכלים במרפסת התצפית, אי אפשר לראות יותר מ-14 סלעים. מי שמצליח להיחלץ מיער הסמארטפונים בקדמת המרפסת, יגיע אולי למצב ההארה הנחוץ, כך נאמר, כדי להבחין בסלע החמישה-עשר.

העיר הירושימה זכורה בהיסטוריה לא רק בזכות אחד האירועים הטראגיים והגורליים במאה ה-20, אלא גם בשל היותה ערש הולדתה של מאזדה. מרכז העיר מלא פינות חמד, אך שלא במפתיע, בהתחשב במה שהתרחש בה, הירושימה נראית כמו עיר שנבנתה לאחרונה. התשתית האורבנית המרשימה מעידה יותר מכל על החוסן המופלא שנדרש כדי לבנות את העיר מחדש ולהפוך אותה למרכז התעשייתי שהיא היום, אך יש בה מקום אחד מרגש במיוחד.

גנבאקו, כיפת הפצצה האטומית, או בשמה הרשמי “אנדרטת השלום של הירושימה”, היא שריד מסמר שיער לאחד הבניינים היחידים ששרדו את הפיצוץ הגרעיני. רק כשמסתכלים עליה מבינים באמת מה המשמעות של החזרת החיים והמסחר לעיר.

מבט על יפן מעין הציפור מזמן תובנה אחת: מאזדה היא לא רק מכונית. זהו שיאה של היסטוריה עשירה, ואסתטיקה ששואבת השראה משילוב הרמוני של טבע ותרבות, ומסורות אציליות של אוּמנות, והכל כרוך יחד ברוח של התחדשות. כתמים אחרונים של פריחת הדובדבן נותרו על הענפים, נכנעים לאיטם לגשם. בשנה הבאה הם יפרחו שוב, בהירים מתמיד, להנאתם של מיליוני אנשים.

תגובה בפייסבוק
Tags:

!השארו מעודכנים

הרשמו לניוזלטר של בלוג מאזדה
ותקבלו כל כתבה חדשה שמתפרסמת

:שלחו לי כתבות בנושאים הבאים