כבר ב-1868 הוא הוצא מחוץ לחוק, אבל השורשים העמוקים של החרקירי הפכו אותו למעשה הסליחה הקיצוני ביותר בעולם, ולאחד הסמלים המובהקים לגישה השונה שמביאה איתה יפן לעולם.
הסמוראים היפנים הגדולים של פעם לא היו זקוקים לשום יום כיפור שהוא, הם היו הכפרה של עצמם. על מנת שלא לאבד את כבודם הם נהגו להתאבד לאחר שהובסו בקרב או לפני שנפלו בשבי. ואם היה ללוזר התורן מספיק זמן איכות, הוא היה מתלבש בבגדים מיוחדים, וכותב פואמת פרידה תוך שהוא יושב על מחצלת. תנועה אחת משמאל, תנועה שנייה אלכסונית לכיוון הלב, וזהו. רגע לפני, העוזר התבקש להשלים את המלאכה המדממת בעריפת ראש מקצועית כדי למנוע ייסורים מהנישום ולגרום לראשו ליפול בדיוק, אבל בדיוק, על ידיו. אחרי הכל, טקס זה טקס.
מתברר שביפן קוראים לזה ספוקו, ומקור המילה בכלל מהשפה הסינית. במערב זה כבר הפך להרקירי, שמוכר בישראל כחרקירי. אנשיי “הקרב על מידוויי” בכיכוב וודי הרלסון, אחד מסרטי הקולנוע המושקעים האחרונים שנוצרו ערב הקורונה, חסכו קצת מתקציב הקטשופ היוקרתי של ההפקה, לאחר שוויתרו על המחשת תגובות החיילים היפנים לתוצאות הקרב במלחמת העולם השנייה. אבל בחיים האמיתיים זה בהחלט עבד לפי ספר החוקים העתיק והאסור. עד סיום המלחמה נטלו את חייהם במו חרקיריותם לפחות ארבעה קצינים יפנים בכירים, ועוד כמה עשרות חיילים.
אחד המקומות המומלצים לערוך בהם היכרות מקרוב עם תרבות החרקירי הוא מקדש סנגאקוג’י בטוקיו, שנבנה במאה ה-17, אבל שופץ מאז כמה וכמה פעמים בשל שלל מרעין בישין. במקום יש מוזיאון, מוצגים רבים ובית קברות שכולם מוקדשים לסוגיות סמוראיות כאלה ואחרות. את הגלולה, הלגמרי מרה במקרה הזה, אפשר להמתיק בקונדיטוריות מקומיות שמוכרות ממתקים יפנים – שארוזים ונראים כמו שרק שם יודעים – הנקראים ממתקי חרקירי. הרעיון? ביאסת מישהו – צ’פר אותו בממתק הזה, ושניכם תרגישו הרבה יותר טוב אחרי (גם אם תשלמו על זה בקצת קלוריות).
