תרבות יפן

פגום זה בכלל לא לזרוק

קינצוגי – השבור הוא היפה. זה נכון לצלחות, לקמטים ולחיים

כל פריט בחיינו יצבור מן הסתם את פגעי הזמן. שבר קטן בקצה צלחת, שריטה בלתי נראית על הרכב או סדק חסר משמעות בקיר. גם אם שמישות החפץ לא נפגמת, הפגם הוויזואלי לבדו יכול להטריף את הדעת. במקרים חמורים יותר, כשהחפץ נשבר לגמרי אנחנו נוטים להיפטר ממנו ללא מחשבה יתרה. ערכם של חפצים כאלו מדרדר מיד לדרגה של מוצר משומש וחסר ערך וקרוב לוודאי שיוחלפו בחדש בהזדמנות הראשונה.

התפיסה המערבית המותנית שמשהו שבור הוא פגום ויש להחליפו, מקבלת פרשנות הפוכה ביפן. דווקא במדינה שמייצרת את המוצרים המוקפדים והאיכותיים שניתן להעלות על הדעת, מתקיימת במקביל גישה עיצובית שמכבדת את החפץ לאורך כל מחזורי חייו ומוצאת יופי ועומק בשברים.

הגישה הזו נקראת kintsugi, שאפשר לתרגמה מיפנית ל ״איחוי מוזהב״. הטכניקה מפתיעה ממש, לפיה מדביקים מחדש כלי חרס שנשברו, אך במקום להצניע את קווי התיקון בתקווה שלא יראו אותם, משתמשים בדבק צבוע בזהב דווקא כדי להבליט כל חיבור. הפגמים הופכים ליתרונות אסתטיים מכֻוָּונים ומספרים את סיפורו של החפץ.

התפיסה הזו היא חלק מתורת פילוסופיה רחבה ומוכרת יותר בשם וואבי-סאבי, פילוסופיית אסתטיקה יפנית שמקדשת את חוסר השלמות והזמניות. היא מאמצת את השינויים שחלים בכל ייצור וחפץ ורואה בבלאי הטבעי חלק ממחזור החיים. לפי ראייתה היופי והשלמות נמצאים דווקא במקום שבו יש חוסר דיוק. זו הסיבה שלא מסלקים טחב מעל פסלים ולא מסתתים שבילי סלעים בגן יפני.

הדגשת השברים בזהב מבליטה את מציאת היופי בפגום ולא במושלם מתוך ראייה שדווקא השלמות היא חסרת אופי, וכך מתקיים פרדוקס מעניין – השלמות מושגת ביציאתו של החפץ מהשגרה הבתולית רק כאשר הוא נפגע, מודבק והופך ליצירה חד פעמית ומלאת עניין.

חשוב לזכור שהיפנים לא מתקנים את השברים בגלל מחסור בכלים אחרים, אלא דווקא כדי להעניק כבוד לחפץ אהוב, ולהפוך אותו לייחודי באמת. לעיתים רבות ערכם של כלים שתוקנו בשיטת קינצוגי עולה על זה שהיה במקור לפני שנשברו, ומפתיע עוד יותר לגלות יפנים ששוברים כלים במכוון רק כדי להדביק אותם לאחר מכן. יש אפילו ערכות מוכנות רק לשם כך.

בשנים האחרונות הפילוסופיה פרצה את גבולות יפן עד שהפכה לטרנד עיצובי עולמי שמעסיק אומנים וחובבי קרמיקה. כך נולד למשל מייצב של בקבוקי בירה זולים שחוברו בטכניקה הזו, ועד למותג האיטלקי Seletti שהציג קולקציית כלי חרסינה שנשברו והודבקו רק כדי להימכר כך מראש. תפיסתית, לא שונה בהרבה מקניית ג׳ינס קרוע.

רייצ׳ל סוסמן היא אומנית רחוב ששואבת השראה מתורת הקינצוגי ומיישמת אותה בחלל אורבני ע״י מילוי סדקים באספלט בדבק מוזהב. קשה להתעלם מהתוצאה.

ג׳אן וורמן הוא אומן נוסף שמיישם את הגישה אך במקום זהב הוא משלים סדקים וחורים בלבני לגו צבעוניות.  בתמונה רואים תיקון של שפת מדרכה חסרה בגינזה, רובע היוקרה של טוקיו. באינסטגרם ובאתר שלו תוכלו לראות את שאר היצירות בעולם. כולל ביקור בישראל.

מה שעובד בצלחות ובמדרכות גם צריך לעבוד בחיים. גם מערכות יחסים עלולות להיסדק ולהתבלות והפתרון הקל הוא להחליף אותן. הגישה היפנית טוענת שהפגמים לעולם לא ייעלמו, הם חלק מהקשר ובניה מתוכם יוצרת שלם הגדול מחלקיו. בשעה שאנחנו אוספים שברים ושוקלים כיצד לתקן אותם חשוב לזכור שהפילוסופיה מבחינה בבירור בין טיוח לבין טכניקת ריפוי. המטרה היא לא למחוק או להדחיק אירועי עבר, אלא להנציח אותם במודעות כנקודת עמידות, ממנה יצמח שינוי לבנייה מחודשת של הגוף והנפש. כל שינוי בחיים משאיר את הפגם שלו, זו הבחירה שלנו אם להסתיר או להניף אותו בגאווה כעדות לבגרות, ניסיון ואופי. כמו צלקת קרב או קמט תבונה.

תגובה בפייסבוק
Tags:

!השארו מעודכנים

הרשמו לניוזלטר של בלוג מאזדה
ותקבלו כל כתבה חדשה שמתפרסמת

:שלחו לי כתבות בנושאים הבאים