השאיפה היפנית לשלמות מוכרת ומוערכת היטב בעולם המערבי. מה שפחות מוכר הוא התפיסה שבמסגרתה השלמות הולכת יד ביד עם חיבוק של הפגום. מבלבל? אז שתו כוס טובה של תה, שאפו עמוק וקפצו איתנו למסע פילוסופי קצת מאתגר – אבל פוקח עיניים
הרדיפה אחרי שלמות, הירידה האובססיבית לפרטי הפרטים כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר בכל תחום אפשרי, הן מהסממנים המוכרים ביותר של התרבות היפנית. החתירה לשלמות והירידה לפרטים שבים ומופיעים בתחומי עיסוק רבים: חינוך, מזון, מוזיקה, אמנות, עיצוב וכמובן – גם במאזדה שלכם.
אנחנו, כבני התרבות המערבית, יכולים להבין את החתירה הזו בעיקר דרך מבחן התוצאה שלה. אנחנו יודעים שתמיד אפשר לסמוך על הטכנולוגיה, על איכות הגימור, על העיצוב המושלם (פילוסופיית קודו, זוכרים?). אבל זו תפיסה דרך משקפיים בעלי עדשות מערביות, צרכניות, תפיסה שרק מגרדת את פני השטח ולא קולטת לעומק את הדקויות של התרבות היפנית, את העולם השלם והסמוי שמאחורי המוצרים המושלמים.
אז בואו נצא למסע קטן, גם אם רק בנגיעה קטנה, לעומקם של הלכי הרוח היפניים. ונפתח בכמה אמירות שעבורנו, בעלי האוזניים המערביות, יישמעו לגמרי משונה. מתחילים: כדי להבין את החתירה אל השלמות, יש להבין גם את הבלתי מושלם. וכדי להבין ולשלוט היטב בבלתי מושלם, יש לחתור גם אליו באותה רמת הקפדה אובססיבית. ואם לא די בכך, לעתים נבחר במודע להשתמש באלמנטים של הבלתי-מושלם, ואז גם ההגעה אליו היא חתירה לשלמות בפני עצמה. ולקונספט העדין והמורכב הזה קוראים ואבי-סאבי.
לאורך ההיסטוריה הרחוקה שלהם, היפנים ידעו תמיד “לקחת בהשאלה” רעיונות מהתרבויות הסמוכות להם, להטמיע בהם רעיונות משלהם, להעמיק אותם – ולשפר אותם לאין ערוך. כך גם במקרה הזה. גרעין הרעיון מבוסס על תפיסה שנלקחה מהבודהיזם: שלושת סימני הקיום. סימנים אלה מגדירים את העולם הפיזי שבו אנחנו חיים, והם: ארעיות, היעדר העצמי וסבל (שמוגדר גם כהיעדר סיפוק). לפי הבודהיזם, בני האדם נוטים להיות בורים כלפי המשמעות של סימנים אלה, ותופסים אותם באופן לקוי. כל עוד לא ירכשו תבונה והכרה ממשית במשמעותם של סימני הקיום – בני האדם יסבלו בקיום הפיזי כאן, בעולם הזה. מכאן, שברעיון הבודהיסטי המקורי, האדם חייב לחתור להבנה של מושגים אלה, כדי לעצור את סבלו ולהגיע לשלוות אמת – הלוא היא הנירוונה המפורסמת.
היפנים אימצו את תמצית התפיסה הזו: האדם מגיע לשלמות, כאשר הוא מפנים, מקבל ולומד להעריך גם את הלא מושלם. וזו, בקליפת אגוז, תפיסת הוואבי-סאבי. מכאן, נוגע הוואבי-סאבי בשורה ארוכה של ערכי אסתטיקה: אסימטריה, פשטות, צניעות, חיסכון, הערצה של הטבעי והאורגני, ניקיון של פרטים ועוד ועוד.
ואבי-סאבי כל כך מוטמע בתרבות היפנית, כך שעם הזמן הוא התפתח הרחק מעבר לעולם האסתטיקה והאמנות, אל תחומים אחרים לגמרי שבהם הוא משמש כדרך חשיבה שמרחפת ברקע. קחו, למשל, תכנות. חברות הייטק יפניות ייטו לחשוב אחרת מעמיתיהן המערביים. מתכנתים ישאפו לצמצום שורות קוד, לפשטות. הם יידעו שבכל תוכנה ובכל אפליקציה מסתתרים באגים ולכן אף תוכנה אינה מושלמת בלידתה ויש “לחבק” את הבאגים ובאמצעותם להמשיך לשאוף לשלמות. באופן דומה, גם בתרבות העסקית ובניהול מוטמעים ערכים של פישוט תהליכים, חיסכון וצנעה וגם הכרה וקבלה של הלא-מושלם. למשל, לנהל פגישת זום כשרואים מאחוריך שהחדר לא מסודר? זה בסדר גמור, זה ואבי-סאבי. להודות בפני הכפופים לך שהיה לך שבוע קשה ואתה לא במיטבך? ואבי-סאבי.
אבל אלה אולי דוגמאות מודרניות, שכבר עוברות עיבוד מעט אמריקאי ולא חסר הרבה כדי שיהפכו להרצאת טד סוחפת (ולמה לא, בעצם? יש פה משהו ללמוד ממנו). דוגמה מסורתית יותר היא קינצוגי, אחת מהאמנויות הבולטות שנובעות מזרם המחשבה הזה. הקינצוגי רואה יופי בשבור ובפגום ומציג כלים כמו צלחות או קערות, שנשברו וחוברו מחדש באמצעות מילוי מוזהב (על הקינצוגי כתבנו בעבר פה). גם טקס התה העתיק והמסורתי כולל אלמנטים של ואבי-סאבי. הכלים שבהם משתמשים בטקס הם אורגניים ולא מושלמים. הכוסות לא סימטריות, המרקם שלהן יכול להיות גבשושי ולא אחיד. ובכל פגם וחוסר אחידות מושקעת אותה רמת הקפדה וירידה לפרטים. כאן, פירוש הוואבי-סאבי הוא: אם משהו צריך להיראות לא מושלם, יש גם דרך מושלמת לעשות את זה. מה עומד מאחורי זה? אם אי השלמות של טקס התה תגיע לשלמות, הטקס יהיה קרוב יותר להשגת המטרה שלו: רגע של שקט, הרמוניה עם העולם ועם הטבע שסובבים אותנו, תחושת הכרה בקטנותנו מול היקום הגדול, הכרה במקומנו בחברה.
נכון: זו פילוסופיה שמאוד-מאוד קשה לתפוס אותה במונחים מערביים. אבל היא חלק גדול מהסיפור היומיומי של התעשייה היפנית. וברגע שמצליחים לתפוס, אפילו במעט, את העומק והדקויות היפניות – נפתח צוהר שדרכו מוצאים דוגמאות בכל מקום.
כך, למשל, התפיסה הזו מאוד מתחברת לפילוסופיית העיצוב של מאזדה. כאשר התהליך של תכנון כל מאזדה חדשה מתחיל מהתעקשות לעצב דגם בחימר, למשל. הביטו, לדוגמה בממד הצד של מאזדה CX-30. מהדלת הקדמית מוביל אל הדלת האחורית מעין קמט בצורת האות Z. זה ניכר רק בזוויות מסוימות, בתאורה מסוימת. וכמה שזה יפה ומיוחד. אבל רגע, לא לימדו אותנו שמכונית מודרנית אמורה להיות חלקה לגמרי? הנה, לא. השלמות של העיצוב מושגת על ידי מקטע קטן אי-שלמות.
ועוד אחד: נביט מהצד על החזית העדכנית של דגמי מאזדה. נכון שמכסה המנוע “לא מתחבר” לפנסים, שנמצאים מעט מאחור? אבל זה רק במבט ראשון. מבט מעמיק יותר יראה שהם מתחברים בקו דמיוני שיוצר פרופיל הרמוני שמשדר זינוק מהמקום ומהירות. ודוגמה אחרונה-חביבה, המאזדה CX-5 החדשה. האם חשבנו שהיא מושלמת? כן. אולם המהנדסים היפניים אמרו: בואו ונחפש בכל זאת מה אפשר לעשות טוב יותר. נפרק אותה לגורמים, נכיר בענווה ובצנעה במה שיכולנו לעשות קודם טוב יותר – ואז ניצור מוצר שלם יותר.
